שימוש ב'הישארות קשובה' אחרי יום בילוי משפחתי

בשבוע שעבר נסענו ליום בילוי משפחתי בתל אביב, כל המשפחה ביחד. בקרנו במוזיאון ואכלנו במסעדה. כאשר יצאנו מהמסעדה חשבנו לנסוע ולאכול גלידה לקינוח במקום אחר – אמרנו לילדים כי נחפש מקום בדרך הביתה. אבל, כשנכנסנו לאוטו, בני בן הארבע נרדם והחל לרדת גשם. החלטנו לעצור במקום בו נוכל לקנות גלידה ולקחת אותה לאכול בבית. הסברנו לילדים את השינוי בתוכניות ולמה שינינו אותן.

בתי גליה בת השבע שמעה זאת ופרצה מייד בבכי עז.

היא החלה לצעוק:"אבל הבטחתם! אבל הבטחתם!..." ובכתה עוד ועוד. ברגע הראשון ששמעתי זאת, המחשבה הראשונה שחלפה בראשי הייתה:"איזו ילדה כפוית טובה?? ביקרנו היום במוזיאון ואחר כך מסעדה.... למה היא לא מעריכה את זה?". הרגשתי כעס ותסכול. ניסיתי להזכיר לה את כל הדברים המהנים שעשינו יחד באותו יום וזה כמובן לא עזר כלל. כאשר היא המשיכה לבכות, יכולתי לחוש לפתע כי הבכי הזה הוא לא על הגלידה המובטחת אלא על משהו גדול הרבה יותר. הבנתי כי דווקא היום המשפחתי הנהדר שהיה לנו, מלא בהנאה וקשר קרוב, גרם לה להרגיש בטוחה מספיק כדי להעלות רגשות קשים שקננו בה. נזכרתי גם כי בסדנת הורות קשוב"ה דברנו על כך שפעמים רבות תחושת הקרבה שנוצרת בזמן בילוי משותף, מזכירה לילד את כל הפעמים האחרות בהן הוא חש בדיוק להיפך. הבנה זו שנתה מייד את זוית הראיה שלי מראיה של "ילדה כפוית טובה" לראיה של ילדה שנאבקת ברגשות קשים ומנסה לפרוק אותם. מתוך ראיה חדשה זו יכולתי להושיט יד ולעזור לה ברגע בו הייתה זקוקה לי מאוד.

עברתי לשבת על ידה במכונית ונשארתי קשובה. הבכי התחזק. שאלתי אותה בעדינות מה קורה והיא אמרה שהיא עייפה ולא מרגישה טוב. זה הבהיר לי שאכן הבכי הוא לא על הגלידה שהובטחה. היא פשוט נצלה הזדמנות זו לפרוק רגשות אחרים שהיו צבורים בה. ישבתי לידה והנחתי עליה את ידי והיא המשיכה לבכות. היא בכתה עוד כ 10 דקות. בהדרגה הבכי נחלש והיא החלה לדבר איתי על משהו אחר. היא חזרה לעצמה והיתה שוב רגועה ומחוברת. כל שאר הנסיעה הביתה עברה בנעימים – שרנו ביחד וצחקנו. גם כרגע לא ברור לי מה היו אותם רגשות קשים שהיא פרקה בבכי ההוא, אבל כמו שדיברנו בסדנה - הסיבה לא באמת חשובה. מה שברור הוא כמה היא הייתה זקוקה לבכי וכמה רגועה ושמחה היא הפכה אחר כך.

אמא קשוב"ה מכרכור