מיומנה של סבתא תומכת

סבים וסבתות מאד חשובים למשפחות שלהם. אנו בעלי ערך עצום בחיי הילדים והנכדים שלנו. הנכדים אוהבים לבלות אתנו וילדינו מכירים תודה עבור תשומת הלב הנוספת, המתנות והמשאבים שאנו מספקים לנכדים שכה יקרים לנו.

אנו מציעים הרבה מאד למשפחות שלנו. אנו מציעים ניסיון, התלהבות ותשומת לבשכולם מאד זקוקים לה. אנו אוהבים את נכדינו באהבה גלוית לב, חופשיים מהדאגות והתפקידים היומיומיים ששוחקים הורים – כמו להגיע בזמן לגן, לצחצח שיניים, לקבוע את החוקים לגבי משחקי וידיאו או ממתקים. כמעט כל סבא או סבתא שדיברתי אתם עונים שמה שאהוב עליהם בלהיות סבתא או סבא זה: "אנחנו יכולים לאהוב אותם בלי סוף ואז ללכת הביתה!"

בן זוגי ואני שמרנו על הנכדים שלנו בני 3 ו4 כאשר ההורים יצאו לארוחה ולסרט. שמנו לב שלנכדים היתה הרבה אנרגיה והם לא רצו להירגע וללכת לישון אז התחלנו לשחק אתם. הם ישבו עלינו וניסינו לקום, ועשינו את עצמנו חלשים מדי מכדי לקום. ניסינו להציל אחת את השני מידיהם ללא הצלחה. זה היה משחק נהדר מלא צעקות וצחוק רם שנמשך כחצי שעה. ואז עשינו להם "שק קמח" מסביב לבית וסיפרנו להם סיפורים עד שנרדמו. אחרי כל זה היינו מאד עייפים ומוכנים ללכת לישון בעצמנו ושמחנו מאד להעביר את המושכות בחזרה להורים כאשר הם חזרו!

ככל שלהורים יותר קשה להתקיים מבחינה כלכלית, יותר סבים וסבתות עוזרים בכך שהם מבלים עם הנכדים ומשחררים את ההורים לעבוד מחוץ לבית או כדי שיהיה להם קצת מנוחה. (כמובן, יש סבים שהפכו מטפלים ראשיים עבור הנכדים כאשר ילדיהם אינם יכולים למלא את תפקיד ההורה מסיבה כל שהיא, להם אין אפשרות "ללכת הביתה" והלחצים והקושי של הטיפול בצעירים האלה נופל עליהם)

מאז שהפכתי סבתא, אני שמה לב יותר ויותר לאתגרים בתפקיד. הנה כמה שחשבתי עליהם:

• אנו חיים בחברה שלפעמים מראה תמונה לא נכונה של הערך שלנו. לעתים קרובות מתארים סבתות וסבים כ"חמודים" ומשניים או מתערבים וביקורתיים. כשלמעשה, אנו משקיעים את ההתלהבות, היצירתיות והמרץ שלנו במשפחות שלנו. למרות שרובנו לא מתמודדים עם אילוצי הזמן והלחצים היומיומיים שאיתם מתמודדים ההורים, זו עדיין עבודה לא קלה להיות עם ילדים וסבתות וסבים לא תמיד זוכים להערכה על כך.

• יש מתחים לא פתורים עם ילדינו שנשארו מילדותם. החברה שלנו מציעה מעט מאד תמיכה עבור הורים ואנו נאבקנו להיות ההורים הכי טובים שיכולנו. אנו חיים עם חרטה ועצב על הטעויות שאנו מרגישים שעשינו או הטעויות שילדינו מרגישים שעשינו כהורים. יתכן שננסה "לפצות" על כך ולאהוב את הנכדים יותר ולנסות לתקן את ה"טעויות" בתקוה שילדנו ישימו לב ויסלחו לנו. מי מאתנו לא קיווה שעכשיו כשילדינו הורים בעצמם, הם יבינו ויגלו חמלה לאתגרים והקשיים שהתמודדנו איתם כאשר גידלנו אותם?

• לפעמים אנו מוצאים את עצמנו "מביעים מורת רוח" מילדינו ודרך ההורות שלהם או הדרך שבה הם מנהלים את חייהם, אבל בו בזמן אנו רוצים לתמוך בהם. זה יכול להרגיש כמו ללכת על חבל דק! איך נדע מתי להתערב או לתת עצות או מידע? האם זה בכלל בסדר לעשות כך?

• לעיתים אנו מקנאים ביחסים של הנכדים עם הסבים האחרים. במיוחד אם אנו חיים רחוק ולא רואים אותם הרבה, או אם נראה שהילדים מעריכים יותר את הסבים השניים.

• רובנו בגיל מבוגר ויש לנו דאגות בקשר לבריאות שלנו, למצבנו הכלכלי או האם יהיה לנו המרץ להמשיך לעשות את הדברים שאנו רוצים לעשות? ילדים אוהבים משחק פיזי פעיל ואנו זוכרים בעצב את התקופות בהן יכולנו לרוץ יותר מהר ולשחק חזק יותר. אנו רוצים לחיות עוד הרבה זמן ולראות איך המשפחות שלנו גדלות וצומחות.

הקשבה

חשוב מאד שיקשיבו לנו. עדיין יש לנו תקוות (אולי קצת מודחקות) ליחסים שלנו עם ילדינו ונכדינו. לקבל הזדמנות לדבר על ההנאות והאתגרים שלנו יכול להיות צעד ראשון בלעזור לדברים לפעול טוב. כאשר אנו מדברים על האתגרים שעולים, מתחים יכולים להשתחרר וחשיבתנו יכולה להיפתח לפתרונות חדשים.

מה שיכול לעזור זה לקחת זמן עם מישהו שאנו סומכים עליו, כדי לדבר על החרטה שלנו כהורים, דאגותינו לגבי הבריאות שלנו, על זה שאנו מרגישים שלא מעריכים אותנו, אכזבות מילדינו ונושאים אחרים שעולים. כאשר מקשיבים לנו בתשומת לב וחמלה, יש לנו יותר יכולת להקשיב לעומק לאחרים. זה יכול לעזור לנו להקשיב לילדינו על חווית ההורות עבורם ולקרב אותנו להיות ההורים והסבים האכפתיים וטובי הלב שתמיד רצינו להיות.

כאשר אנו יוצרים מקום בטוח בהקשבה, רגשות יכולים לעלות. מרכיב חשוב בבניית קשר וקרבה עם האנשים האהובים עלינו הוא להרגיש יותר נוח עם ביטוי רגשות וקבלת ביטוי רגשי אצל אחרים. אבל לפעמים נוצר בלבול כאשר לנו יותר נוח עם ביטוי הרגשות של ילדים בעוד שאחרים בסביבה לא מסכימים אתנו שזה דבר טוב.

אנו חיים בחברה שאיננה מעודדת ביטוי רגשי ושבה המומחים מייעצים להורים לשמור שהילדים יהיו “בשליטה”.זה קשה במיוחד כאשר ילדינו לא חושבים כמונו. למשל, אולי אתם תרגישו בנוח כשהנכדים בוכים או מראים כעס וההורים לא. או אולי ההפך הוא הנכון. אולי ההורים מעודדים את הילדים לבכות ולהראות כעס ואתם מרגישים שהם לא מלמדים אותם משמעת....

לפני זמן מה נסעתי עם נכדי בן ה-9, אחיו התינוק בן ה-4 חודשים וכלתי ברכבת מלאה נוסעים. כלתי החזיקה את התינוק והוא החל לבכות. היינו בדרכנו חזרה הביתה אחרי יום ארוך במוזיאון, היה כבר ערב, וכולנו היינו עייפים. כשהתינוק בכה, אמא שלו ניסתה את כל הדרכים הרגילות להרגיע אותו, לתת לו בקבוק ומוצץ, אבל הוא סרב לכל אלה והיא הניחה שמה שהוא זקוק לו באותו רגע זה לשתף אותנו בכך שלא טוב לו. היא הקשיבה לו בתשומת לב מלאה, דיברה אליו ברוך והזכירה לו שהיא שם איתו, מקשיבה לו. אני באותו הזמן שמתי לב איך האנשים על הרכבת נהיו עצבניים. אישה אחת ניגשה אלינו כדי לנסות ולברר למה התינוק בוכה. הסברתי לה שאנחנו חוזרים מיום ארוך שהכל בסדר עם התינוק והוא רק צריך קצת לקטר. עכשיו היא כבר ממש אמרה שצריך לגרום לו להפסיק לבכות, ואני בנימוס ובאסרטיביות אמרתי שוב שהכל בסדר ואנחנו שולטות במצב. אנשים רבים על הרכבת נראו מודאגים, חסרי שקט ואפילו כעוסים. ככל שאנחנו למדים וצומחים התובנות שלנו משתנות. השינויים האלה עשויים להביא למחלוקות ביננו ובין הסובבים אותנו.

לא תמיד קל לנווט בין הרעיונות שלנו לבין אלה של ילדנו לגבי מה הכי טוב לנכדים....

יום אחד ישבתי והחזקתי את נכדי התינוק על הידיים ודיברתי עם חברה קרובה. התינוק התחיל לבכות ואני עשיתי את מה שההורים שלו עושים במקרים כאלה. דיברתי אליו והזכרתי לו שאני איתו. הוא המשיך לבכות. שאלתי אותו אם הוא רעב וניסיתי לתת לו בקבוק. הוא דחה את הבקבוק והוציא אותו עם הלשון. בסופו של דבר נתתי לו מוצץ והוא החל למצוץ אותו, נרגע ונרדם במהרה. החברה שלי שאלה אותי למה נתתי לו את המוצץ, היא מכירה אותי ויודעת שלילדים שלי אף פעם לא נתתי מוצץ, לא אהבתי את הרעיון, כי תמיד הרגיש לי שהמוצץ מונע מהתינוקות להראות לנו את מה שהם מרגישים. אמרתי לה שזה כמובן נכון שיש לי הסתייגויות לגבי מוצצים, והסברתי זאת גם לילדים שלי, אבל הם מצאו שזה עוזר להם עם התינוק והם המחליטים ולא אני. אני קיבלתי החלטות לגבי גידול הילדים שלי (פעמים רבות היו אלה החלטות שונות לגמרי מאלה שיעצו לי ההורים שלי לעשות), והילדים שלי צריכים להאמין שאני מכבדת את ההחלטות שהם מקבלים באופן מוחלט. בנוסף לכך, הצלחתי גם להסתכל על נושא המוצצים באור חדש. ברגע שלא הייתי כלכך נעולה על ההתנגדות שלי למוצצים, יכולתי להקשיב להורים שהסבירו לי בסבלנות איך בזמנים מסויימים כשהנכד שלי בוכה הוא מוציא את המוצץ מהפה והם מבינים שבכך הוא מסמן להם שהוא צריך לבכות.

מה שחשוב לזכור הוא שילדנו אוהבים אותנו והם צריכים לגלות בעצמם איך הם רוצים להיות הורים. הם אולי יסכימו להקשיב לנקודת ראותנו אם הם מרגישים שהם יכולים לסמוך עלינו. ויתכן שלא. אם נקדיש זמן ונקשיב להם ונקבל את רגשותיהם מבלי לבקר אותם יתכן שזה יצמיח אמון. לא בהכרח קל למצוא זמן לטפח את היחסים עם ילדינו בהינתן הבדלי הגישות, מתחים מהעבר וחוסר האמון. תזכרו שהילדים עדיין רוצים שנהיה קרובים אליהם אבל, יתכן שלא יראו לנו את זה. יתכן שאם נקדיש זמן להעריך את עבודתם הקשה ואת מאבקיהם כהורים זה עשוי להרגיש לא נוח או מביך בהתחלה, אבל זה מאד משמעותי עבורם לקבל את תמיכתנו ואישורנו.

סבים וסבתות הם חברים חיוניים במשפחות צומחות. כאשר היינו הורים, למדנו הרבה על אהבה, מערכות יחסים, אחריות. אנו יכולים להמשיך ללמוד על הדברים האלה כאשר אנו עושים את העבודה החשובה והמופלאה של סבתאות.

סיפרתי לבניי וכלותיי שאני עומדת לכתוב משהו על סבתאות ושאלתי אותם מה לדעתם חשוב לכתוב. הנה תשובותיהם:

"תרגיעו אותנו לעתים קרובות. זה קשה ומבלבל ואנו לא תמיד מרגישים שאנו עושים עבודה מספיק טובה."

"תנו לנו הפסקה לפעמים וקחו את הילדים בשבילנו."

"אל תחשבו שבגלל שיש לכם יותר ניסיון, אנחנו לא יודעים מה אנו עושים."

"תקשיבו לנו. אנו ההורים. גם אם אתם לא מסכימים אתנו, תכבדו את רצונותינו."

והנה משהו שאמרה חברה טובה שלי לגבי החותנת שלה:

"כאשר היא מכבדת את החשיבה שלי ושואלת אותי מה אני חושבת או מתנהגת כאילו היא רוצה לשמוע איך אני מתכננת לעשות דברים, אז אני יותר מוכנה ומעוניינת לשמוע את דעתה. והאמת היא שבאמת יש לכם הרבה מה להציע. אכן יש לכם יותר ניסיון ואתם רואים דברים מפרספקטיבה אחרת, אז באמת יש ערך לחשיבה שלכם. זה חבל שהורים לא יכולים להשתמש בידע של הסבים והסבתות, בגלל שהם נסגרים כי הם מרגישים שלא מכבדים אותם.

ולסיום, השיחה הקצרה הזו עם נכדי בן ה 9:

"מה להגיד לסבים וסבתות?"

"פשוט תגידי להם לעשות מה שאת עושה."

"למה אתה מתכוון, כמו מה?"

"לא יודע פשוט תגידי להם מה שאת עושה. עכשיו אפשר לגמור את משחק המונופול?"

כותבת המאמר היא אמי ריינווקר (Emmy Rainwalker) LICSW היא עובדת סוציאלית ומדריכת הורים בבוסטון מסצ'וסטס, שמתמחה בעבודה עם מבוגרים, ילדים, זוגות ומשפחות. היא מלמדת כישורי הורות, יעוץ הדדי וסדנאות בנושאי מגדר. יש לה שני בנים גדולים ומשתמשת בשיטה של Parenting by Connection הרבה שנים.

תרגום: נעמי רז

לינק למאמר המקורי באתר HAND IN HAND:

https://www.handinhandparenting.org/article/supportive-grandparent/