איך עזרתי לבתי לעבור למיטה משלה

נועה ישנה איתנו בחדר עד גיל שנה. ואז התחלתי להרגיש שהיגיע הזמן להעביר אותה לחדר שלה. עבר עוד קצת זמן ... עד שהצלחתי גם להוצא את זה לפועל. בסוף אני ובן זוגי החלטנו לעשות את זה בסוף שבוע המתקרב. סידרנו לה את החדר והבאנו למיטה שלה את כל הבובות והצעצועים שהיא אוהבת. ואז התחלנו לשחק בחדר החדש ובצעצועים שעברו דירה למיטה שלה.
באותו הלילה האכלתי אותה מהבקבוק כמו ששתינו אהבנו ואז היא הלכה לישון בשקט ובשלווה. כמה שעות מאוחר יותר היא התעוררה בבכי. באתי התיישבתי לידה קרוב והקשבתי. אחרי כמה רגעים אמרתי לה: "אני שומעת אותך, אני כאן לידך בחדר החדש שלך." היא המשיכה לבכות ואני נשארתי קשובה. חיבקתי אותה והחזרתי אותה שוב למיטה, כשאני עדיין נשארת קרובה. הריטואל של ההתעוררות הבכי וההישארות הקשובה חזרו עוד כמה פעמים, אבל תוך פחות משבוע נועה כבר ישנה את כל הלילה במיטה שלה!

אמא קשוב"ה מהשרון

הישארות קשובה עם תאומה בת שישה חודשים

חברתי ילדה תאומות לפני שישה חודשים. מאז שהן נולדו אחת מהן (זו שנולדה שנייה) זכתה לכינוי ה"קשה" מבין השתיים. היא בכתה יותר מאחותה התאומה, היא אכלה פחות, ובאופן כללי היתה לא קלה לריצוי. בשבוע שעבר ביקרתי את המשפחה והחזקתי כל אחת מהתאומות על הידיים. יכולתי לראות בבהירות את ההבדל במבט של כל אחת מהן כלפיי. התאומה ה"גדולה" היישירה אליי מבט, כאילו היא "שותה" את מבטי, בעוד אחותה בקושי יצרה איתי קשר עין. היא הזיזה את מבטה ממקום למקום. אפשר היה לראות שהיא מתוסכלת או מתוחה ממשהו.

כשהגיע הזמן של "הקטנה" ללכת לישון, התנדבתי לקחת אותה. היה ברור שהיא לא הולכת להרדם בקלות. חשבתי שזאת תהיה הזדמנות מצויינת בשבילי לעשות איתה "השארות קשובה", ולתת לה את האפשרות לפרוק את מה שהציק לה. תוך כדי הבכי, אמא שלה רצתה להרגיע אותה עם בקבוק ומוצץ, אבל היה מאוד ברור שהיא לא רעבה ולא תקבל שום פתרון מהיר. במקום זה החלטתי להחזיק אותה בידיי וניסיתי לתפוס את מבטה ואמרתי לה: " את בטוחה עכשיו", "זה בסדר, אני פה איתך", "את ילדה נהדרת". לא דיברתי הרבה, אלא בעיקר אחזתי בה בעדינות, הסתכלתי עליה בחום ואהבה ונתתי לה לעשות את השאר. היא בכתה בעוצמה רבה, הזיעה, הקשיתה את הגב שלה אחורה, והראתה מתח רב בשרירים שלה. וידאתי שאמא שלה בחדר ושהיא תראה שהיא לא נשארה בלעדיה. היא המשיכה כך במשך חצי שעה, ואז שוב פרצה בבכי למשך 10 דקות. היא נרגעה, ואז כאילו נזכרה שיש עוד דבר לבכות עליו. בתום 40 דקות היא נרדמה ואני נאלצתי ללכת לפני שהיא התעוררה. חברתי, אמן של התאומות, התקשרה אליי באותו ערב לספר בהתלהבות על השינוי יוצא הדופן שחל בהתנהגות של התאומה "הצעירה". היא הייתה רגועה מאוד, מחוייכת (מה שבקושי עשתה מקודם) ובעיקר מסופקת. בימים הבאים אח"כ, היא הגיבה לסובבים אותה, כולל אחותה התאומה שניסתה לתקשר איתה לפני כן ולא זכתה לתגובה.
הייתי נרגשת מאוד לראות איך הכלי הזה עובד כ"כ יפה עם תינוקות, למרות ששמעתי על כך בעבר, זה היה מרתק לראות את זה בעצמי.

רביד איזנמן אברמסון – מנחה מוסמכת ב'יד ביד להורים' - ישראל

 

מעט "זמן שלנו" על הבוקר

crawlingfromkate"היא כל כך נודניקית", מצאתי את עצמי מתלוננת לחברותיי על ילדתי בת השנה, "אני לא יכולה לעשות ככה כלום!"
כמעט כל האימהות שיש להן ילדים באותו גיל הסכימו איתי. אנחנו מבלות ימים שלמים במפגשי אימהות – תינוקות, או מבקרות בבתים של אנשים אחרים, מנסות להימנע מחזרה לבית שלנו. התינוק שלנו נראה בסדר כאשר אנחנו מחוץ לבית, אבל הוא הופך לדב קואלה כאשר רק שנינו בבית.
כאשר אני מדברת עם הורים לפעוטות, או לילדים מבוגרים יותר, אני דואגת שזה לא הולך להיות קל יותר. ילדים בכל גיל זקוקים לתשומת לב והרבה. נראה כי לא משנה כמה תשומת לב ניתן לילדינו, הם תמיד ירצו יותר. הצורך בתשומת לב נראה אינסופי!
בסדנה הורות קשוב"ה למדתי כי הצורך של ילדינו להיצמד ולחפש תשומת לב מובנה בתוך מוחם. יש היגיון ביולוגי בכך שילדים התפתחו באופן שיבטיח שיהיו תחת השגחת מבוגר כל הזמן- שיגן עליהם מזאבים וסכנות אחרות בסביבה. בימינו, כבר אין זאבים בבתים שלנו אבל המוח שלהם נשאר זהה.
לפי פאטי וויפפלר, כאשר ילדים מרגישים תחושת חיבור להורים שלהם, ה'אני' הטוב שלהם מתבטא – הם שמחים, רגועים, ורוצים לשתף איתנו פעולה. אבל, תחושת החיבור היא שברירית, ויכולה להישבר בקלות על ידי דבר פשוט כמו הורה שמתייחס כרגע לאח אחר או עונה לשיחת טלפון. כאשר ילדים מתחילים להתנהג באופן "לא הגיוני", זהו סימן עבורנו שהם זקוקים להתחבר מחדש.
אבל, בלתי אפשרי לתת לילדים תשומת לב כל הזמן. רבים מאיתנו עובדים ימים ארוכים, וגם הורים שנשארים בבית מתקשים לתמרן בין מטלות הבית לבין מתן תשומת לב של אחד על אחד לילדם.
עבורי הבקרים היו הזמן הקשה ביותר. ניסיתי לארגן ארוחת בוקר, לנקות את המטבח ולצאת מהבית. בשעה שהתרוצצתי, בתי התחילה לצרוח כדי לקבל את תשומת לבי ויצרה אצלי מתח. כאשר הצרחות גברו, הרגשתי יותר ויותר מתוחה, והיא נעשתה מתוסכלת יותר ויותר. היינו עסוקות בלהגיב אחת לשניה ועד שהגיע הזמן לצאת מהבית, לא נותרה שום תחושת חיבור בינינו וכל מה שניסיתי לעשות רק גרם לה להתלונן ולילל.
לאחר שקראתי את המאמר של ג'וליאנה אידלמן :"התחילו את היום עם זמן שלנו לפני בית ספר", החלטתי לעשות 10 דקות של זמן שלנו עם בתי בכל בוקר. אהבתי את העיצה של ג'וליאנה:" תוודאו שכל אחד מבני הבית יודע שהוא אהוב ודואגים לו, ומוזמן להתחיל את היום הזה בחיוך, לפני שכל המטלות שואבות את תשומת הלב שלכם".
בזמן שלנו, ירדתי לרצפה, ופשוט זחלתי מאחורי בתי בזמן שהיא זחלה וחקרה את הסביבה. זה נראה טפשי לעשות זאת, רק לזחול אחריה, בלי לעשות דבר מלבד לצפות במעשיה. היא בקושי הסתכלה עליי, כאילו לא הייתי שם. אבל אז הזכרתי לעצמי שאם לא הייתי שם, היא הייתה מבקשת שארים אותה על הידיים. היא הרגישה בנוכחותי גם אם היא לא התייחסה אליי באופן ישיר. היא נהנתה מהזמן הזה, זוחלת וחוקרת בידיעה שאני קרובה אליה ומרוכזת בה.
שמתי לב שבסוף זמן שלנו, היא המשיכה לשחק בשמחה גם אחרי שאני הפסקתי ופניתי לדברים אחרים. מאחר וביליתי איתה זמן, היא הרגישה מחוברת גם לאחר שהזמן הזה נגמר.
כעת, כאשר הבת שלי נצמדת אליי יותר מהרגיל, אני עושה איתה זמן שלנו, ופעמים רבות זה עוזר לה לשחק באופן עצמאי. דניאל סיגל, אחד המחברים של הורות – מבפנים החוצה, אומר כי לבני אדם יש צרכים מתחלפים של חיבור והתבודדות. לאחר שמלאתי את הצורך של בתי בחיבור, היא יכולה לצאת ולחקור את העולם בביטחון, ללמוד במשחק עצמאי. זמן שלנו ועוד כלים של הורות קשוב"ה, עזרו לי לסייע לבתי לגלות את עצמאותה. תענוג לצפות בה עושה זאת וזה גם נהדר לקבל קצת זמן לסדר את הבית!
דניאל סיגל אומר כי המוחות שלנו מתפתחים כאשר הם באינטרקציה עם מוח של אדם אחר. אנחנו מרגישים מחוברים ומפנימים את תחושת החיבור הזו עם אנשים אהובים בחיינו באופן כזה שאנו מרגישים שהם איתנו גם כאשר אנו נפרדים. כאשר אנו מקדישים זמן לילדינו, זה עוזר להם להפנים תחושה כי יש להם בסיס בטוח ואוהב שגורם להם להרגיש בטוחים גם כאשר אנחנו לא שם. זה יכול להיות 5 דקות בהן אנחנו הולכים לשירותים או התמודדות עם פרידות כמו בהליכה לגן או בית הספר. בסופו של דבר, ילדינו מפנימים את תחושת הביטחון והחיבור איתנו כך שכאשר הם עוזבים את הבית בגיל מבוגר יותר הם עדיין מרגישים אותנו איתם.
אני אוהבת את הרעיון שכאשר אנחנו מתחברים לילדינו ומבלים זמן יחד אנחנו נקשרים האחד בשני כך שלעולם לא ניפרד באמת.
קייט אורסון, שוויץ. מנחה מוסמכת בארגון Hand in Hand .

עצות לא עוזרות למתבגרת שלי

teengirlnoadviceעכשיו, לאחר יותר משנתיים, אני מוכנה סוף סוף לכתוב על רגע מאוד מיוחד שהיה לי עם אנה, כאשר הייתה בת שש עשרה. הודות לחוברת "כיצד לתמוך במתבגרים" זכינו ברגע מיוחד זה.

אנחנו חיים באי קטן ביוון. אלו חיים רגועים למתבונן מבחוץ אולם זה לא אומר שהכל מושלם בפנים.
אספתי את בתי אנה מביה"ס ובמהלך הנסיעה בת החצי שעה הביתה, שוחחנו על איך היום עבר לשתינו. לאחר זמן מה השתתקנו ואז לפתע היא סיפרה לי כי הייתה לה חוויה משונה עם חברה מהכיתה בזמן ההפסקה.
הן עמדו זו ליד זו בחצר ולמרות שהן קצת מכירות זו את זו, לא היה להן מה לאמר אחת לשניה. אנה לא מצאה שום דבר שיכול להתחיל לפתח שיחה. היא לא חשבה על שום דבר מעניין לשוחח עליו עם הנערה השניה וזה גרם לה להרגיש משעממת ואפילו מכוערת!
הקשבתי לה בתשומת לב תוך כדי נהיגה, הנהנתי ואמרתי כי אני מבינה. חיכיתי מעט (כאשר אני חושבת על מה שקראתי בחוברת "כיצד נתמוך במתבגרים")., אבל אז לא שלטתי בעצמי והתחלתי לייעץ לה. משהו כמו:"זו בעיה מאוד נפוצה. גם מבוגרים מרגישים כך, ויש כל מיני טריקים לצאת מהסיטואציה הזו כמו...." והמשכתי לדבר ולדבר ולדבר. לא הבנתי בעצם מה אני עושה אבל הרגשתי שאנה לא מקשיבה לי. המתח נבנה באוטו. כאשר הגענו הביתה הדבר הראשון שאנה עשתה היה לצעוק על אחותה הקטנה ללא כל סיבה!
נכנסנו הביתה ואנה עלתה לחדרה בעצבנות. הלכתי למטבח להכין צהריים. בזמן שעמדתי ליד הכיור, קלפתי תפוחי אדמה והסתכלתי החוצה מהחלון הכל נעשה לי לפתע ברור כשמש! מה עשיתי?!! שוב!!! במקום לאפשר לה לחלוק את הכאב שבלהיות חסר ביטחון חברתי, ולהקשיב לה, הייתי חייבת לייעץ לה – מה שגרם להתרחקות מיידית בינינו וגרם לנו להרגיש בודדות ומרוחקות.התחלתי לבכות בשקט. הרגשתי עצב על כך שבתי נשארה לבד עם כל הרגשות הקשים שלה. מדוע זה כל כך קשה לעשות את הדבר הנכון?
הרגשתי שזה מאוחר מדי אבל אז חשבתי :"אני חייבת לבקש את סליחתה על כך שהייתי טפשה כל כך". אבל איך? אולי אני רק אדרדר את המצב. בכל מקרה, אזרתי אומץ ונכנסתי לחדרה, ישבתי על כיסא לידה וראיתי שהיא נראית מופתעת.
"מה את רוצה?" היא שאלה בקול קשה.
"רק רציתי להגיד סליחה שלא הקשבתי לך" אמרתי.
"מתי?" היא שאלה.
"היום, באוטו." המשכתי. "מה שרציתי להגיד, אנה, הוא שהרגשתי כמו שאת הרגשת היום פעמים רבות בעבר, והרגשתי כך גם כשהייתי בגילך וזה היה נורא. זה כמו חור שחור שנפתח מתחתייך, הכל ריק והכל חסר משמעות. וגם אני לא יודעת איך להתמודד עם זה".
עכשיו היא הסתכלה עליי בחיוך חמים ורך. "כן, אני יודעת אמא". היא אמרה. "זה בדיוק מרגיש ככה. אבל חשבתי שאת תמיד היית כל כך בטוחה בעצמך וחכמה, ותמיד מצאת פתרונות כמו שיש לך תמיד המון עצות לכל דבר. הרגשתי שאת כל כך מושלמת ואני חסרת לא שווה כלום".
זה באמת היה שיעור מצוין עבורי! אף פעם לא הבנתי קודם מה עושות כל "העצות הנהדרות" שלי. למה תמיד משהו השתבש בסיטואציות האלו. אבל עכשיו היה ברור מה הנזק האמיתי. וכל כך קל לתקן זאת. כל מה שנדרש הייתה התנצלות כנה ושיחה עם הקשבה אמיתית.
למה כל כך קשה לשנות התנהגות? אני עדיין חוזרת על שגיאות אלו, ולעיתים אני עדיין פשוט לא מבינה. נראה שזה טבוע בי עמוק – לנסות לעזור על ידי מתן עצה במקום פשוט להציע הקשבה ותשומת לב.

- אמא מיוון.

 

לקוח מתוך הבלוג האמריקאי: http://superprotectivefactor.com

תורגם ע"י: מרב בסר – 'יד ביד להורים'

 

 

 

איך להציע תמיכה למתבגרים

depressed-boy-sitting-on-the-swingלאחרונה שאלו אותי כיצד לתמוך במתבגר שהוא "ככל הנראה מדוכא, מסתגר ומסרב לצאת מהמיטה לביה"ס או פעילויות אחרות".
לבן שלי לא היתה בעיה לצאת מהמיטה ולכן לא אוכל להתייחס לזאת אבל אני כן יודעת כי הרעיון של לפגוש את הנער במקום שבו הוא נמצא – הוא כל כך חיוני. מהמקום הזה נוכל לבנות את הגשר שעליו ילדינו ילכו בבטחה או יוכלו לסלק חלק מהפסולת הרגשית שחוסמת אותם.
חשבתי על בנים מתבגרים באופן כללי ואיך רק להיות איתם זה כל כך חשוב. להיות בשקט, ללא דיבור, פשוט להיות נוכח זה חיוני. להאט את קצב הדברים, לבוא ללא אג'נדה.
לאחרונה אני פשוט נכנסת הרבה לחדר של בני (בן 12), לאחר דפיקה בדלת. אני לא אומרת דבר חוץ מ "הי" , ואז אני דואגת שיהיה ברור ממעשיי כי אני לא עסוקה בדבר פרט ללהיות קרובה אליו. אני לא מנסה ליצור קשר עין או לשאול אותו מה הוא עושה. אני פשוט מרוצה מכך שאני יכולה להכנס אליו לחדר. אני יושבת על המיטה, נשענת בגבי על הקיר.
ואז אני מחכה.

הוא ימשיך לקרוא או לצייר, או להתעסק בכל דבר אחר שלו, ולרוב הוא מתנהג כאילו אני לא שם. אני חושבת שהמערכת הלימבית שלו בודקת אותי כל הזמן. – כמו שהוא היה עושה כאשר במשך חודשים הוא בילה כל זמן שלנו בהתנגשויות בין משאיות צעצוע, כאשר התחלנו לעשות זמן שלנו לפני עשר שנים. זה כמו לשאול :" האם את באמת הולכת להישאר איתי? או האם תברחי כאשר תשתעממי?"
אחרי כעשר דקות הוא מתחיל לדבר על בית ספר ועל חברים ועל דברים מצחיקים שהוא ראה באינטרנט או שהוא מראה לי מה הוא מצייר ואני מסתכלת בתשומת לב ורוגע. לפעמים הוא מתחיל לקלוע לסל שבגב הדלת שלו ומוסר לי את הכדור לקלוע סל או שניים. ולפעמים לא קורה שום דבר מיוחד.
והנה הדבר המעניין. שמתי לב שאחרי ובמהלך אותו יום, הוא רגוע יותר, נחמד יותר לאחיו הקטן, יוצר יותר קשר עין, מתעניין בדברים יותר מהרגיל... כאילו בכה ומשהו השתחרר שם. זה מדהים בעיניי.
אז הנה מה שהצעתי למשפחה זו (ומשפחות אחרות עם מתבגרים) .. כאשר הבן שלכם נשאר במיטה, עושה את עצמו ישן, נסו להיכנס איתו למיטה, ללא דיבורים, כאילו יש לכם את כל הזמן שבעולם, ללא ציפיה לשיחה או תגובה.... או שפשוט תשכבו על הרצפה לצד המיטה.
כהורים למתבגרים יש לנו פעמים רבות תחושה עזה של חרדה, פחד ודאגה לגבי המתבגרים שלנו כאשר הם מתוסכלים ולא שמחים. אנחנו דואגים מהשנים הצפויות להם וכל מה שיצטרכו להתמודד איתו. לכן להישאר רגועים ולפגוש אותם בדיוק במקוםשבו הם נמצאים הוא מקום טוב להתחיל בו. זו לא תשובה מושלמת אבל התחלה טובה לבניית אמון , כדי שידעו שאנחנו לצידם כאשר הם צריכים לפרוק חלק מהמטען שמעיב על חייהם המלאים והמאושרים.

קירסטן נוטלסן - מנחה מוסמכת של Hand in Hand

 

לקוח מתוך הבלוג האמריקאי: http://superprotectivefactor.com

תורגם ע"י: מרב בסר – 'יד ביד להורים'