כיצד עזרתי לבתי להירדם בעצמה

 

cribלאחת האמהות בקבוצות ההמשך (להורים קשובי"ם) יש ילדה בת שנתיים עם קושי גדול בהרדמות לבד. הסיפור הבא מתאר כיצד נעזרה ב'כלים להקשבה' כדי לעזור לבתה.
מאז שמאיה המתוקה שלנו נולדה השכבנו אותה לישון בנוכחותנו הצמודה ובשנתה השניה זה כבר הפך לעול יומיומי על כתפינו... זמן ההרדמות שלה מרגע שסיימנו סיפור ושיר וכו' ועד שנרדמה לגמרי, ארך בין שעה לשעתיים (כל לילה!). בזמן זה היינו צמודים אליה במיטתה בחדר הילדים, ונענים לתביעותיה לליטוף, לשתיית מים ועוד ועוד תוך כדי תחושות קשות מצדנו של משהו שנכפה עלינו בניגוד לרצוננו. השכבה ארוכה זו לוותה בהתעוררויות רבות במהלך הלילה , מלוות בבכי ותובענות.
מאז שנולדה, מאיה מתמודדת עם פרוצדורות רפואיות שונות שמאתגרות את חייה וחיינו מאוד. ואני כאמא שלה הרגשתי שאינני יכולה להעמיד אותה בפני התמודדות ממושכת נוספת שכוללת בכי ממושך ותסכול. לא יכולתי לצפות בה בוכה בכי עז במיטתה וזה היה אחד המכשולים העיקריים בדרך שלי לעבר השינוי שרציתי וידעתי בתוכי כי הוא חיוני לכולנו.
במשך כמה חודשים הקדשתי לנושא זה את זמן ההקשבה שקבלתי בקבוצת ההמשך שבה השתתפתי. ואז הגיע הרגע בו הרגשתי שאנחנו מוכנים לנוע קדימה ולהשיג את השינוי.
אני ובעלי פינינו את כל הערבים שלנו באותו שבוע כדי שנוכל להיות נוכחים שנינו עבור שני הילדים שלנו. לקחנו נשימה עמוקה, התארגנו עם תמיכה ושותפות טלפונית ויצאנו לדרך... סיפרנו לילדים בארוחת הערב שהיום נעשה משהו אחר בזמן שנלך לישון, משהו שיעזור להם להירדם במיטות שלהם בלי שאבא ואמא נשארים בחדר כל הזמן.

התחלנו רצף פעולות חדש בזמן שלאחר המקלחת ולפני הליכה לשינה: התחלנו ב'הקשבה במשחק' (5 דקות עם טיימר, כל הורה עם ילד בנפרד), הקראת סיפור מספר, כיבוי אורות, סיפור בע"פ וארבעה שירים. לאחר מכן חבקנו ונשקנו והכרזנו כי אנו יוצאים מהחדר שלהם אל החדר הסמוך (הסברנו שאנחנו נהיה בחדר ליד ונשמור עליהם משם בזמן שנקפל כביסה).
בערבים הראשונים ההכרזה הזו לא התקבלה בשמחה... (כצפוי) היו הרבה חוסר שקט ויציאות מרובות של מאיה אל החדר הסמוך שבו היינו. בכל פעם ליוינו אותה בחזרה אל המיטה, כיסינו, נשקנו ונפרדנו מחדש, בשקט, בסבלנות ובעקביות.
בחלק מהערבים מאיה הגיבה בבכי והתנגדות לכך שנצא מהחדר. במקרים אלה 'נשארתי קשובה', נשארתי לידה, במרחק שמאפשר לה להמשיך לבכות ולי להיות קרובה מספיק וקשובה, מבלי שהבכי "יעלם". השתמשתי בכמה משפטים קבועים ופשוטים – "אמא אוהבת אותך" , "אמא תמיד שומרת עליך, גם מהחדר השני". בהדרגה הייתי צריכה להגדיל את המרחק בינינו כדי שהבכי ימשיך ויתן פורקן לרגשות הלא נעימים שמתחתיו, עד שהגענו לשלב שהיא לא בוכה כלל כשאני יוצאת מהחדר. היה חשוב לשים לב ל"מרחק הנכון" בו הרגשות עדיין עלו, מאחר ואם הייתי קרובה מדי, מאיה היתה מפסיקה לבכות ודורשת את נוכחותי כדי להירדם.
בתחילת התהליך, עלו בי רגשות רבים – חוסר שקט ופחד - מה עוד יכול לעלות ולהתפרץ? כמה זמן זה ימשך? כמה בכי עוד יבוא? מאד תמכה בי נוכחותו של בעלי בחדר הסמוך, ושל השותפות להקשבה שלי.
לאחר כשבוע, לא היה בכי בזמן ההשכבה אך נותר אי שקט מסוים אצל מאיה. ואז מצאתי שעזר לה שחזרתי רק לפתח החדר ואמרתי משהו שיתן לה בטחון. לאחר מספר ימים ראיתי בעיניה כי היא מרגישה שהמיטה שלה היא מקום בטוח ואהוב ואין לה צורך לצאת מהמיטה.
כיום, חודש לאחר שהתחלנו את התהליך, מאיה נרדמת בשקט וללא תביעות. גם שנת הלילה שלה מאד השתפרה , היא מתעוררת פעם אחת בלילה ומבקשת לשתות מים וחוזרת לישון. ההתעוררות בלילה ובבוקר איננה בבכי כבעבר אלא ברוגע ונועם.
תהליך זה פינה לבעלי ולי זמן איכות משותף בערבים, רווח גדול וחשוב מאד לזוגיות של הורים לשני ילדים צעירים... בנוסף, קבלנו בטחון מחודש ביכולת שלנו כהורים לעשות תהליכים של שינוי. משהו שב והתאזן בחלוקת התפקידים הברורה בינינו, בה אנחנו-ההורים "הגדולים" מנהיגים את ההתנהלות בבית ולא התובענות של הילדים.

בקשר היומיומי עם מאיה אני מרגישה כי עכשיו אני מביטה בה בגאווה, התפעלות ואהבה, כמו בעיניים צלולות. כאילו הוסר מסך ערפל שעמד בינינו וצבע את היחסים בגוונים של כעס, אשמה או נסיון להקל עליה כדי לפצות על הפרוצדורות הרפואיות שהיא נאלצת לעבור.
אני מודה לך רביד מקרב ליבי, (ומקרב שלושה לבבות נוספים) על התמיכה היקרה מכל שאנו וילדנו מקבלים ממך ומהמעגל היקר שמקיף אותך ואת כולנו, ומאפשר לכל הדבר הזה להיות נגיש, רגיש וממשי. תודה לבנות הקבוצה המדהימה שלנו שהם חלק מהמתנה הגדולה הזו.

סיפורה של אמא קשוב"ה

ברוקולי ונשיקות – איך הקשבה במשחק עזרה לבתי באכילת ירקות

JamieFeedingLittleOneאכילת ירקות בארוחת ערב הפכה להיות משימה מאתגרת עם עלמה, בתי בת השלוש. היא בוחרת פסטה, עוף או מגוון מאכלים אחרים על השולחן, אבל כשמוצעת לה צלחת הירקות כדי שתבחר ממנה היא שמה ראשה על הכתף ואומרת "לא, אני לא רוצה" או "עוד מעט" ובדרך כלל העוד מעט לא מגיע.

בארוחת ערב אחת ישבתי ליד עלמה, היא אכלה את הספגטי והכניסה את חוט הספגטי לאט לפה, ופתאום עלה לי רעיון ואמרתי לה: "הברוקולי שלך בצלחת נראה כל-כך טעים, בואי נראה אם שתינו יכולות לאכול ממנו". כל אחת לקחה חלק אחר מאותו פרח ברוקולי ואחרי כמה ביסים הגענו פה אל פה ונתנו נשיקה. עלמה התלהבה, והתחילה לצחוק ולצחוק ובקשה "עוד פעם". נתתי לה להוביל, היא בחרה את פרח הברוקולי והיא גם הגיעה ראשונה לנשיקה. "אמא – אני ניצחתי" בשפתה. בפעם הבאה לקחתי ביס קטן ונתתי לה את מרב הברוקולי, ושוב היא אכלה בהנאה והגענו לנשיקה. כך פעם אחר פעם, היא צחקה ובקשה עוד עד שסיימה את מנת הברוקולי. היום יש ארוחות ערב שבהן
עלמה אוכלת לבד את הברוקולי ולעיתים מבקשת "ברוקולי עם נשיקה".

באחת מארוחות הערב, בהן כל בני המשפחה היו סביב השולחן קם יוני,אחיה של עלמה, התקרב אליה ואמר "אוי איפה העגבניה שלך?", הוא החביא אותה מאחורי האוזן שלו. עלמה הביטה בו מספר שניות ואז הוא שלף את העגבניה כאילו מהאוזן והציעה לה אותה. עלמה התלהבה, צחקה מהקסם ומהמשחק אכלה את העגבניה ובקשה "עוד קסם, עוד קסם". היא שבוחרת את העגבניה היא שאומרת "איפה העגבניה"? וצוחקת כששוב יוני שולף את העגבניה מהאוזן. כאשר ילדינו נהנים מהקשבה במשחק באופן שוטף, הם בעצמם מבינים את הערך שלה, ומסוגלים להציע חיבור שכזה גם לאחיהם הצעירים.

בזמן האחרון עלמה מבקשת גם לעשות "לחיים", כמו בארוחת ליל שבת עם היין, רק הפעם עם הירקות, כולנו מריעים לחיים כל אחד עם הירק שלו ואוכלים את הירקות מהצלחת.

הקשבה במשחק עזרה לי להתגבר על הסרוב של עלמה לאכול ירקות, למצוא פתרון יצירתי שדרך הצחוק וההנאה גורם לעלמה לאכול ירקות.

הקשבה במשחק פותרת בעיות בצחצוח שיניים

 

brushteeth1צחצוח שיניים הוא ענין מאתגר מאוד עבור בני בן הארבע, יואב. פעמים רבות הוא מנסה לדחות את הענין ככל שהוא יכול והוא מתנגד נמרצות לתהליך עצמו – בבכי, צעקות ונסיונות הימלטות.
לפני מספר לילות, קראתי לו לבוא לצחצח שיניים. יואב ניסה מייד להימלט לחדר הסמוך. ניגשתי אליו ואמרתי:"יש לי רעיון. מה דעתך שאתה תצחצח לי ואז אני אצחצח לך?" . יואב הסכים בשמחה ונגשנו לחדר האמבטיה. יואב החל לצחצח לי שיניים ואני התחלתי להגיד:" לא! לא! אני שונא את המברשת הזו, אני שונא את המשחה הזו! איכס , זה מגעיל!!" השתמשתי באותם משפטים שיואב נוהג להגיד בזמן צחצוח שיניים, עשיתי פרצופים מלאי גועל וחיקיתי אותו באופן מוגזם ומעורר גיחוך. יואב צחק וצחק... בכל פעם שהוא קרב את מברשת השיניים אליי , התנגדתי יותר והוא צחק שוב. לאחר מספר דקות כאלו, התחלתי לצחצח שיניים ליואב והכל התנהל ברוגע ובשיתוף פעולה, יצאנו יחד מהאמבטיה רגועים ושמחים. 
מרגע שהתחלתי בהקשבה במשחק, נתתי ליואב לקחת את תפקיד ה"חזק" יותר ואפשרתי לו דרך הצחוק לפוגג את כל הרגשות הקשים, והפעם סיימנו את צחצוח השיניים ללא מאבק הכוחות אליו נקלענו לא פעם בעבר.
בשבועות הבאים הרגשתי שינוי בהתנהלות סביב צחצוח השיניים וגם בערבים בהם הייתה התנגדות ידעתי איך להתמודד איתה בלי להגרר שוב למאבק כוחות. היום, מספר חודשים אחרי, המצב שונה לחלוטין וצחצוח השיניים הוא חלק מהשגרה הרגילה ולא מעורר מחאות.

 

אבא קשו"ב מחיפה

שימוש ב'הישארות קשובה' אחרי יום בילוי משפחתי

 

Christine-Stylistening with sonבשבוע שעבר נסענו ליום בילוי משפחתי בתל אביב, כל המשפחה ביחד. בקרנו במוזיאון ואכלנו במסעדה. כאשר יצאנו מהמסעדה חשבנו לנסוע ולאכול גלידה לקינוח במקום אחר – אמרנו לילדים כי נחפש מקום בדרך הביתה. אבל, כשנכנסנו לאוטו, בני בן הארבע נרדם והחל לרדת גשם. החלטנו לעצור במקום בו נוכל לקנות גלידה ולקחת אותה לאכול בבית. הסברנו לילדים את השינוי בתוכניות ולמה שינינו אותן.
בתי גליה בת השבע שמעה זאת ופרצה מייד בבכי עז. היא החלה לצעוק:"אבל הבטחתם! אבל הבטחתם!..." ובכתה עוד ועוד. ברגע הראשון ששמעתי זאת, המחשבה הראשונה שחלפה בראשי הייתה:"איזו ילדה כפוית טובה?? ביקרנו היום במוזיאון ואחר כך מסעדה.... למה היא לא מעריכה את זה?". הרגשתי כעס ותסכול. ניסיתי להזכיר לה את כל הדברים המהנים שעשינו יחד באותו יום וזה כמובן לא עזר כלל. כאשר היא המשיכה לבכות, יכולתי לחוש לפתע כי הבכי הזה הוא לא על הגלידה המובטחת אלא על משהו גדול הרבה יותר. הבנתי כי דווקא היום המשפחתי הנהדר שהיה לנו, מלא בהנאה וקשר קרוב, גרם לה להרגיש בטוחה מספיק כדי להעלות רגשות קשים שקננו בה.  נזכרתי גם כי בסדנת הורות קשוב"ה דברנו על כך שפעמים רבות תחושת הקרבה שנוצרת בזמן בילוי משותף, מזכירה לילד את כל הפעמים האחרות בהן הוא חש בדיוק להיפך. הבנה זו שנתה מייד את זוית הראיה שלי מראיה של "ילדה כפוית טובה" לראיה של ילדה שנאבקת ברגשות קשים ומנסה לפרוק אותם. מתוך ראיה חדשה זו יכולתי להושיט יד ולעזור לה ברגע בו הייתה זקוקה לי מאוד. 
עברתי לשבת על ידה במכונית ונשארתי קשובה. הבכי התחזק. שאלתי אותה בעדינות מה קורה והיא אמרה שהיא עייפה ולא מרגישה טוב. זה הבהיר לי שאכן הבכי הוא לא על הגלידה שהובטחה. היא פשוט נצלה הזדמנות זו לפרוק רגשות אחרים שהיו צבורים בה. ישבתי לידה והנחתי עליה את ידי והיא המשיכה לבכות. היא בכתה עוד כ 10 דקות. בהדרגה הבכי נחלש והיא החלה לדבר איתי על משהו אחר. היא חזרה לעצמה והיתה שוב רגועה ומחוברת. כל שאר הנסיעה הביתה עברה בנעימים – שרנו ביחד וצחקנו. גם כרגע לא ברור לי מה היו אותם רגשות קשים שהיא פרקה בבכי ההוא, אבל כמו שדיברנו בסדנה - הסיבה לא באמת חשובה. מה שברור הוא כמה היא הייתה זקוקה לבכי וכמה רגועה ושמחה היא הפכה אחר כך. 

 

אמא קשוב"ה מכרכור

כיצד עזרתי לבתי להפוך להיות מי שהיא אמורה להיות

 

ComfortingCrying-Credit-to-christopher eriksenהשתתפתי בסדנה של 'יד ביד להורים' לפני מספר חודשים ומייד ראיתי שינויים משמעותיים בהתנהגות של ילדיי, שהשפיעו על חיינו.
נדהמתי לראות איך העובדה שנתתי להם לבכות, קרבה אותם אחד לשני ואליי. נרשמתי לסדנה הזו מאחר ובתי בת השלוש, גלתה לא מעט תוקפנות שהתבטאה בנשיכות דחיפות ומכות.
לאחר שנה בה ניסיתי כל פתרון אפשרי, הייתי כבר נואשת. למזלי, הפעם מצאתי סדנה שהיתה יותר מפיתרון זמני.
לקח לי מספר שבועות כדי להבין בדיוק מתי לגשת ולנסות להקל על בכי ומתי רק להציע קרבה. אחרי שהצלחתי להבין זאת, השגתי כמה הצלחות מרשימות. אבל שום דבר לא הכין אותי למה עומד לקרות כאשר הבת שלי תתחיל לבטוח בתהליך בעצמה.
היו לנו אורחים שהגיעו מחוץ לעיר. כמה ימים לאחר שהגיעו, תכננו יציאה משותפת לארוחת ערב ואז הבת שלי התחילה לאותת לי שהיא זקוקה לבכי. היא הטיחה את ראשה על הספה פעם אחר פעם, דחפה את אחותה ונשכה את השמלה שלי. הבייביסיטר הייתה בדרכה וידעתי שנאחר אם אתקרב ואקשיב לה, לכן בהתחלה, הנחתי לזה.
ואז אחותה הרימה את אחד הצעצועים שלה והגדולה שלי חטפה אותו מידה והרביצה לה. באותו רגע החלטתי לוותר על הצורך שלי להגיע בזמן ולהציע לבת שלי את מה שבקשה באופן כה ברור. אספתי אותה לחיקי בחדר שלה והחזקתי אותה. בהתחלה, היא בכתה על כך שאחותה לקחה משהו ששייך לה. אמרתי לה מספר פעמים שאחותה לעולם לא תתפוס את מקומה. זה כנראה נגע במצוקה עמוקה שלה והיא בכתה על כך זמן מה. בדיוק כאשר חשבתי שהיא מתחילה להירגע, היא הביטה בי וצעקה שהאוזניים שלה כואבות.
בעדינות הזזתי את ידיי קרוב יותר לאוזניה והיא צרחה עליי שלא אגע בה. אמרתי לה שאני אזיז את ידיי מאוד בעדינות ואגע באוזניה. ואז היא צרחה שהראש שלה כואב. הנחתי את ידי ברכות על ראשה והיא ממש התפוצצה מעצבים. הפנים שלה התעוותו והיא יללה: "אני לא יכולה לצאת! אני לא יכולה לצאת! אני תקועה!"
הייתי מופתעת אבל ראיתי שהיא חווה משהו מאוד מפחיד עבורה. היא שמה את היד שלה על גרונה וגרדה מעט. היא קפצה ונאבקה ושוב צעקה:"אני תקועה! אני תקועה! אני לא יכולה להשתחרר". זיעה נגרה ממנה וההבעה על פניה הייתה עזה.
ידעתי שהאורחים שלנו עם הבייביסיטר בסלון והם כנראה שומעים אותה מייללת. לרגע , הדאגה שלי עברה אליהם, ואז נתתי למחשבה הזו לעבור והתרכזתי שנית במצוקה הברורה של בתי. אני לא בטוחה כמה זמן היא בכתה כאשר אני מחזיקה אותה, אבל זה היה זמן ממושך. אמרתי לה שהיא בטוחה כאן, שהיא חופשיה, ושמה שהפחיד אותה – לא יחזור שנית. חזרתי על כך שוב ושוב. הדמעות והמאבק המשיכו. לבסוף, גופה הקטן נרגע בזרועותיי. היא פתחה את עיניה המוצפות מדמעות, הסתכלה עליי ואמרה: "אני אוהבת אותך". עיניה נסגרו והיא נרדמה.
ישבתי על הכסא אוחזת בגופה הרפוי, במצב של הלם. מה קרה פה עכשיו? כמובן, לעולם לא אדע בבירור. אבל, כאשר בתי נולדה, חבל הטבור היה כרוך סביבה וקצב הלב שלה ירד באופן מעורר דאגה. קבלתי זריקת אדרנלין, וצוות הגיע לייצב אותה. הם אמרו לי כי יתכן ואזדקק לניתוח קיסרי. בשעות הבאות, הייתי אחוזת פחד, כאשר הרופאים נכנסים ויוצאים וקצב הלב שלה יורד מדי פעם. סובבו אותי מצד לצד ולבסוף הגעתי לפתיחה מלאה. קבלתי פיטוצין כדי לזרז את מהלך הענינים. עם זאת, עדיין עברו שעתיים של לחיצות עד שהיא יצאה.
היא יצאה בוכה ועברו חודשים עד שהפסיקה. היא יכלה לבכות שעות בסלקל, בעריסה או בכל פעם שהנחתי אותה. ניסיתי כל טכניקה מהספרים כדי להפסיק את הבכי. נענעתי אותה, הקפצתי אותה, נדנדתי אותה, האכלתי אותה , הושבתי מול "בייבי איינשטיין". השגתי את מטרתי אבל נותרתי עם ילדה שלא הפסיקה לזוז, שלא הסכימה להישאר לבד, שהייתה בררנית באוכל והתנהגה בתוקפנות.
יצאתי מחדרה לאחר ההשארות הקשובה העוצמתית וסיפרתי לחברנו מה קרה. גם הם נותרו המומים ולא כעסו כלל על כך שנאלצו לחכות. כל מה שדיברנו עליו בארוחה היה כיצד יראו חייה, מרגע שנתנה לה האפשרות לשחרר משהו כזה.
מה היה קורה לה לו סחבה את זה עימה לעולם? כאשר מישהו היה מתקרב אליה, כאדם בוגר, האם הייתה הודפת אותו מפחד להלכד? בארוחת הערב לא הייתי בטוחה אם היא תהיה שונה בימים שאחרי, אבל כעת לאחר שחלפו מספר שבועות – אני יכולה להגיד לכם שהתשובה היא כן.
בתי המשתוללת, שאנשים טענו לא פעם שהיא היפראקטיבית, רגועה כעת. היא נשארה ילדה פעילה וסקרנית, אבל אף אחד כבר לא יציע את המילה היפראקטיבית. לאחרונה לקחתי אותה לשעת סיפור . בתחילת הפעילות היו ילדים רבים. אחד, אחד הם עזבו כדי לשחק בצעצועים או לשוטט מסביב. לאחר חצי שעה, רק ילדה אחת נשארה במקומה המקורי. בתי ישבה בשמחה בזמן כל הפעילות וחכתה בסבלנות לקבל מדבקה. הנצחתי את זה בסרטון קצר מאחר והייתי המומה מכדי לדבר.
לפני חודשיים, דבר כזה לא היה קורה. לפני חודשיים דאגתי אם כשתגיע לגיל בית ספר, מישהו יציע ריטלין ואני אאלץ להיאבק.
הבת הבררנית שלי, שהכריזה על עצמה כצמחונית, התחילה לאכול בשר. היא אוכלת עוף, הודו ואפילו צ'ילי! נראה כאילו שחרור הפחדים הישנים שלה, פינה לה מקום לנסות דברים חדשים שבעבר נראו מפחידים. בשבועות האחרונים, היא הראתה את אהבתה אליי באופן בולט, וגם לאחותה ולאביה, אפילו לחבריה. היא נדיבה יותר ממה שהיית מצפה מבת שלוש.
אני נותרתי עם ההבנה העמוקה שבתי הפכה להיות מי שהיא אמורה להיות. עשיתי שגיאה כשניסיתי למנוע ממנה את תהליך ההחלמה באמצעות בכי, בחודשים שאחרי הלידה. עשיתי שגיאה זו בגלל שחשבתי שדמעות פירושן הוא שאני אמא רעה, שלא מסוגלת לספק לבתה את מה שנחוץ לה או להרגיע אותה. אני מרגישה מבורכת לדעת שטעותי לא היתה בלתי הפיכה.
מצאתי את 'יד ביד להורים' והם ספקו לי את הכלים הנחוצים כדי שאוכל לעזור לבתי להחלים. התקפי התוקפנות וההשתוללות שמלווים אחר כך ברגשות אשם וחרטה, נעלמו - לא רק אצלה, גם אצלי.
כאשר אני מסתכלת עליה פורחת, לבי נמס והחזה שלי מתרחב. אלו הם החיים שרציתי עבורה, חיים בהם היא חופשיה לבחור מה להיות. היא יכולה להיות נחמדה, נדיבה, חמה, יצירתית ואפילו רגזנית, עצובה וכועסת. היא יכולה לרוץ במלוא בכוח קדימה או לשבת בשקט ולקרוא ספר אחר ספר. כעת, זו בחירה שלה, לא תגובה בלתי נשלטת.
אני מתכוונת להמשיך להשתתף בסדנאות של 'יד ביד להורים' ולהמשיך בעבודה זו – לאן שהמסע יקח אותי. איזו מתנה זו לילדתי, לי ולעולם. אם רק לכל הילדים היתה ניתנת ההזדמנות להיות מי שהם אמורים להיות, כמה שונה היה עולמנו.

 

לקוח מתוך הבלוג האמריקאי: http://superprotectivefactor.com

תורגם ע"י: מרב בסר – 'יד ביד להורים'

צילום: Christopher Eriksen