כיצד עזרתי לבתי להפוך להיות מי שהיא אמורה להיות

 

ComfortingCrying-Credit-to-christopher eriksenהשתתפתי בסדנה של 'יד ביד להורים' לפני מספר חודשים ומייד ראיתי שינויים משמעותיים בהתנהגות של ילדיי, שהשפיעו על חיינו.
נדהמתי לראות איך העובדה שנתתי להם לבכות, קרבה אותם אחד לשני ואליי. נרשמתי לסדנה הזו מאחר ובתי בת השלוש, גלתה לא מעט תוקפנות שהתבטאה בנשיכות דחיפות ומכות.
לאחר שנה בה ניסיתי כל פתרון אפשרי, הייתי כבר נואשת. למזלי, הפעם מצאתי סדנה שהיתה יותר מפיתרון זמני.
לקח לי מספר שבועות כדי להבין בדיוק מתי לגשת ולנסות להקל על בכי ומתי רק להציע קרבה. אחרי שהצלחתי להבין זאת, השגתי כמה הצלחות מרשימות. אבל שום דבר לא הכין אותי למה עומד לקרות כאשר הבת שלי תתחיל לבטוח בתהליך בעצמה.
היו לנו אורחים שהגיעו מחוץ לעיר. כמה ימים לאחר שהגיעו, תכננו יציאה משותפת לארוחת ערב ואז הבת שלי התחילה לאותת לי שהיא זקוקה לבכי. היא הטיחה את ראשה על הספה פעם אחר פעם, דחפה את אחותה ונשכה את השמלה שלי. הבייביסיטר הייתה בדרכה וידעתי שנאחר אם אתקרב ואקשיב לה, לכן בהתחלה, הנחתי לזה.
ואז אחותה הרימה את אחד הצעצועים שלה והגדולה שלי חטפה אותו מידה והרביצה לה. באותו רגע החלטתי לוותר על הצורך שלי להגיע בזמן ולהציע לבת שלי את מה שבקשה באופן כה ברור. אספתי אותה לחיקי בחדר שלה והחזקתי אותה. בהתחלה, היא בכתה על כך שאחותה לקחה משהו ששייך לה. אמרתי לה מספר פעמים שאחותה לעולם לא תתפוס את מקומה. זה כנראה נגע במצוקה עמוקה שלה והיא בכתה על כך זמן מה. בדיוק כאשר חשבתי שהיא מתחילה להירגע, היא הביטה בי וצעקה שהאוזניים שלה כואבות.
בעדינות הזזתי את ידיי קרוב יותר לאוזניה והיא צרחה עליי שלא אגע בה. אמרתי לה שאני אזיז את ידיי מאוד בעדינות ואגע באוזניה. ואז היא צרחה שהראש שלה כואב. הנחתי את ידי ברכות על ראשה והיא ממש התפוצצה מעצבים. הפנים שלה התעוותו והיא יללה: "אני לא יכולה לצאת! אני לא יכולה לצאת! אני תקועה!"
הייתי מופתעת אבל ראיתי שהיא חווה משהו מאוד מפחיד עבורה. היא שמה את היד שלה על גרונה וגרדה מעט. היא קפצה ונאבקה ושוב צעקה:"אני תקועה! אני תקועה! אני לא יכולה להשתחרר". זיעה נגרה ממנה וההבעה על פניה הייתה עזה.
ידעתי שהאורחים שלנו עם הבייביסיטר בסלון והם כנראה שומעים אותה מייללת. לרגע , הדאגה שלי עברה אליהם, ואז נתתי למחשבה הזו לעבור והתרכזתי שנית במצוקה הברורה של בתי. אני לא בטוחה כמה זמן היא בכתה כאשר אני מחזיקה אותה, אבל זה היה זמן ממושך. אמרתי לה שהיא בטוחה כאן, שהיא חופשיה, ושמה שהפחיד אותה – לא יחזור שנית. חזרתי על כך שוב ושוב. הדמעות והמאבק המשיכו. לבסוף, גופה הקטן נרגע בזרועותיי. היא פתחה את עיניה המוצפות מדמעות, הסתכלה עליי ואמרה: "אני אוהבת אותך". עיניה נסגרו והיא נרדמה.
ישבתי על הכסא אוחזת בגופה הרפוי, במצב של הלם. מה קרה פה עכשיו? כמובן, לעולם לא אדע בבירור. אבל, כאשר בתי נולדה, חבל הטבור היה כרוך סביבה וקצב הלב שלה ירד באופן מעורר דאגה. קבלתי זריקת אדרנלין, וצוות הגיע לייצב אותה. הם אמרו לי כי יתכן ואזדקק לניתוח קיסרי. בשעות הבאות, הייתי אחוזת פחד, כאשר הרופאים נכנסים ויוצאים וקצב הלב שלה יורד מדי פעם. סובבו אותי מצד לצד ולבסוף הגעתי לפתיחה מלאה. קבלתי פיטוצין כדי לזרז את מהלך הענינים. עם זאת, עדיין עברו שעתיים של לחיצות עד שהיא יצאה.
היא יצאה בוכה ועברו חודשים עד שהפסיקה. היא יכלה לבכות שעות בסלקל, בעריסה או בכל פעם שהנחתי אותה. ניסיתי כל טכניקה מהספרים כדי להפסיק את הבכי. נענעתי אותה, הקפצתי אותה, נדנדתי אותה, האכלתי אותה , הושבתי מול "בייבי איינשטיין". השגתי את מטרתי אבל נותרתי עם ילדה שלא הפסיקה לזוז, שלא הסכימה להישאר לבד, שהייתה בררנית באוכל והתנהגה בתוקפנות.
יצאתי מחדרה לאחר ההשארות הקשובה העוצמתית וסיפרתי לחברנו מה קרה. גם הם נותרו המומים ולא כעסו כלל על כך שנאלצו לחכות. כל מה שדיברנו עליו בארוחה היה כיצד יראו חייה, מרגע שנתנה לה האפשרות לשחרר משהו כזה.
מה היה קורה לה לו סחבה את זה עימה לעולם? כאשר מישהו היה מתקרב אליה, כאדם בוגר, האם הייתה הודפת אותו מפחד להלכד? בארוחת הערב לא הייתי בטוחה אם היא תהיה שונה בימים שאחרי, אבל כעת לאחר שחלפו מספר שבועות – אני יכולה להגיד לכם שהתשובה היא כן.
בתי המשתוללת, שאנשים טענו לא פעם שהיא היפראקטיבית, רגועה כעת. היא נשארה ילדה פעילה וסקרנית, אבל אף אחד כבר לא יציע את המילה היפראקטיבית. לאחרונה לקחתי אותה לשעת סיפור . בתחילת הפעילות היו ילדים רבים. אחד, אחד הם עזבו כדי לשחק בצעצועים או לשוטט מסביב. לאחר חצי שעה, רק ילדה אחת נשארה במקומה המקורי. בתי ישבה בשמחה בזמן כל הפעילות וחכתה בסבלנות לקבל מדבקה. הנצחתי את זה בסרטון קצר מאחר והייתי המומה מכדי לדבר.
לפני חודשיים, דבר כזה לא היה קורה. לפני חודשיים דאגתי אם כשתגיע לגיל בית ספר, מישהו יציע ריטלין ואני אאלץ להיאבק.
הבת הבררנית שלי, שהכריזה על עצמה כצמחונית, התחילה לאכול בשר. היא אוכלת עוף, הודו ואפילו צ'ילי! נראה כאילו שחרור הפחדים הישנים שלה, פינה לה מקום לנסות דברים חדשים שבעבר נראו מפחידים. בשבועות האחרונים, היא הראתה את אהבתה אליי באופן בולט, וגם לאחותה ולאביה, אפילו לחבריה. היא נדיבה יותר ממה שהיית מצפה מבת שלוש.
אני נותרתי עם ההבנה העמוקה שבתי הפכה להיות מי שהיא אמורה להיות. עשיתי שגיאה כשניסיתי למנוע ממנה את תהליך ההחלמה באמצעות בכי, בחודשים שאחרי הלידה. עשיתי שגיאה זו בגלל שחשבתי שדמעות פירושן הוא שאני אמא רעה, שלא מסוגלת לספק לבתה את מה שנחוץ לה או להרגיע אותה. אני מרגישה מבורכת לדעת שטעותי לא היתה בלתי הפיכה.
מצאתי את 'יד ביד להורים' והם ספקו לי את הכלים הנחוצים כדי שאוכל לעזור לבתי להחלים. התקפי התוקפנות וההשתוללות שמלווים אחר כך ברגשות אשם וחרטה, נעלמו - לא רק אצלה, גם אצלי.
כאשר אני מסתכלת עליה פורחת, לבי נמס והחזה שלי מתרחב. אלו הם החיים שרציתי עבורה, חיים בהם היא חופשיה לבחור מה להיות. היא יכולה להיות נחמדה, נדיבה, חמה, יצירתית ואפילו רגזנית, עצובה וכועסת. היא יכולה לרוץ במלוא בכוח קדימה או לשבת בשקט ולקרוא ספר אחר ספר. כעת, זו בחירה שלה, לא תגובה בלתי נשלטת.
אני מתכוונת להמשיך להשתתף בסדנאות של 'יד ביד להורים' ולהמשיך בעבודה זו – לאן שהמסע יקח אותי. איזו מתנה זו לילדתי, לי ולעולם. אם רק לכל הילדים היתה ניתנת ההזדמנות להיות מי שהם אמורים להיות, כמה שונה היה עולמנו.

 

לקוח מתוך הבלוג האמריקאי: http://superprotectivefactor.com

תורגם ע"י: מרב בסר – 'יד ביד להורים'

צילום: Christopher Eriksen