הישארות קשובה עם תאומה בת שישה חודשים

חברתי ילדה תאומות לפני שישה חודשים. מאז שהן נולדו אחת מהן (זו שנולדה שנייה) זכתה לכינוי ה"קשה" מבין השתיים. היא בכתה יותר מאחותה התאומה, היא אכלה פחות, ובאופן כללי היתה לא קלה לריצוי. בשבוע שעבר ביקרתי את המשפחה והחזקתי כל אחת מהתאומות על הידיים. יכולתי לראות בבהירות את ההבדל במבט של כל אחת מהן כלפיי. התאומה ה"גדולה" היישירה אליי מבט, כאילו היא "שותה" את מבטי, בעוד אחותה בקושי יצרה איתי קשר עין. היא הזיזה את מבטה ממקום למקום. אפשר היה לראות שהיא מתוסכלת או מתוחה ממשהו.

כשהגיע הזמן של "הקטנה" ללכת לישון, התנדבתי לקחת אותה. היה ברור שהיא לא הולכת להרדם בקלות. חשבתי שזאת תהיה הזדמנות מצויינת בשבילי לעשות איתה "השארות קשובה", ולתת לה את האפשרות לפרוק את מה שהציק לה. תוך כדי הבכי, אמא שלה רצתה להרגיע אותה עם בקבוק ומוצץ, אבל היה מאוד ברור שהיא לא רעבה ולא תקבל שום פתרון מהיר. במקום זה החלטתי להחזיק אותה בידיי וניסיתי לתפוס את מבטה ואמרתי לה: " את בטוחה עכשיו", "זה בסדר, אני פה איתך", "את ילדה נהדרת". לא דיברתי הרבה, אלא בעיקר אחזתי בה בעדינות, הסתכלתי עליה בחום ואהבה ונתתי לה לעשות את השאר. היא בכתה בעוצמה רבה, הזיעה, הקשיתה את הגב שלה אחורה, והראתה מתח רב בשרירים שלה. וידאתי שאמא שלה בחדר ושהיא תראה שהיא לא נשארה בלעדיה. היא המשיכה כך במשך חצי שעה, ואז שוב פרצה בבכי למשך 10 דקות. היא נרגעה, ואז כאילו נזכרה שיש עוד דבר לבכות עליו. בתום 40 דקות היא נרדמה ואני נאלצתי ללכת לפני שהיא התעוררה. חברתי, אמן של התאומות, התקשרה אליי באותו ערב לספר בהתלהבות על השינוי יוצא הדופן שחל בהתנהגות של התאומה "הצעירה". היא הייתה רגועה מאוד, מחוייכת (מה שבקושי עשתה מקודם) ובעיקר מסופקת. בימים הבאים אח"כ, היא הגיבה לסובבים אותה, כולל אחותה התאומה שניסתה לתקשר איתה לפני כן ולא זכתה לתגובה.
הייתי נרגשת מאוד לראות איך הכלי הזה עובד כ"כ יפה עם תינוקות, למרות ששמעתי על כך בעבר, זה היה מרתק לראות את זה בעצמי.

רביד איזנמן אברמסון – מנחה מוסמכת ב'יד ביד להורים' - ישראל