עצות לא עוזרות למתבגרת שלי

teengirlnoadviceעכשיו, לאחר יותר משנתיים, אני מוכנה סוף סוף לכתוב על רגע מאוד מיוחד שהיה לי עם אנה, כאשר הייתה בת שש עשרה. הודות לחוברת "כיצד לתמוך במתבגרים" זכינו ברגע מיוחד זה.

אנחנו חיים באי קטן ביוון. אלו חיים רגועים למתבונן מבחוץ אולם זה לא אומר שהכל מושלם בפנים.
אספתי את בתי אנה מביה"ס ובמהלך הנסיעה בת החצי שעה הביתה, שוחחנו על איך היום עבר לשתינו. לאחר זמן מה השתתקנו ואז לפתע היא סיפרה לי כי הייתה לה חוויה משונה עם חברה מהכיתה בזמן ההפסקה.
הן עמדו זו ליד זו בחצר ולמרות שהן קצת מכירות זו את זו, לא היה להן מה לאמר אחת לשניה. אנה לא מצאה שום דבר שיכול להתחיל לפתח שיחה. היא לא חשבה על שום דבר מעניין לשוחח עליו עם הנערה השניה וזה גרם לה להרגיש משעממת ואפילו מכוערת!
הקשבתי לה בתשומת לב תוך כדי נהיגה, הנהנתי ואמרתי כי אני מבינה. חיכיתי מעט (כאשר אני חושבת על מה שקראתי בחוברת "כיצד נתמוך במתבגרים")., אבל אז לא שלטתי בעצמי והתחלתי לייעץ לה. משהו כמו:"זו בעיה מאוד נפוצה. גם מבוגרים מרגישים כך, ויש כל מיני טריקים לצאת מהסיטואציה הזו כמו...." והמשכתי לדבר ולדבר ולדבר. לא הבנתי בעצם מה אני עושה אבל הרגשתי שאנה לא מקשיבה לי. המתח נבנה באוטו. כאשר הגענו הביתה הדבר הראשון שאנה עשתה היה לצעוק על אחותה הקטנה ללא כל סיבה!
נכנסנו הביתה ואנה עלתה לחדרה בעצבנות. הלכתי למטבח להכין צהריים. בזמן שעמדתי ליד הכיור, קלפתי תפוחי אדמה והסתכלתי החוצה מהחלון הכל נעשה לי לפתע ברור כשמש! מה עשיתי?!! שוב!!! במקום לאפשר לה לחלוק את הכאב שבלהיות חסר ביטחון חברתי, ולהקשיב לה, הייתי חייבת לייעץ לה – מה שגרם להתרחקות מיידית בינינו וגרם לנו להרגיש בודדות ומרוחקות.התחלתי לבכות בשקט. הרגשתי עצב על כך שבתי נשארה לבד עם כל הרגשות הקשים שלה. מדוע זה כל כך קשה לעשות את הדבר הנכון?
הרגשתי שזה מאוחר מדי אבל אז חשבתי :"אני חייבת לבקש את סליחתה על כך שהייתי טפשה כל כך". אבל איך? אולי אני רק אדרדר את המצב. בכל מקרה, אזרתי אומץ ונכנסתי לחדרה, ישבתי על כיסא לידה וראיתי שהיא נראית מופתעת.
"מה את רוצה?" היא שאלה בקול קשה.
"רק רציתי להגיד סליחה שלא הקשבתי לך" אמרתי.
"מתי?" היא שאלה.
"היום, באוטו." המשכתי. "מה שרציתי להגיד, אנה, הוא שהרגשתי כמו שאת הרגשת היום פעמים רבות בעבר, והרגשתי כך גם כשהייתי בגילך וזה היה נורא. זה כמו חור שחור שנפתח מתחתייך, הכל ריק והכל חסר משמעות. וגם אני לא יודעת איך להתמודד עם זה".
עכשיו היא הסתכלה עליי בחיוך חמים ורך. "כן, אני יודעת אמא". היא אמרה. "זה בדיוק מרגיש ככה. אבל חשבתי שאת תמיד היית כל כך בטוחה בעצמך וחכמה, ותמיד מצאת פתרונות כמו שיש לך תמיד המון עצות לכל דבר. הרגשתי שאת כל כך מושלמת ואני חסרת לא שווה כלום".
זה באמת היה שיעור מצוין עבורי! אף פעם לא הבנתי קודם מה עושות כל "העצות הנהדרות" שלי. למה תמיד משהו השתבש בסיטואציות האלו. אבל עכשיו היה ברור מה הנזק האמיתי. וכל כך קל לתקן זאת. כל מה שנדרש הייתה התנצלות כנה ושיחה עם הקשבה אמיתית.
למה כל כך קשה לשנות התנהגות? אני עדיין חוזרת על שגיאות אלו, ולעיתים אני עדיין פשוט לא מבינה. נראה שזה טבוע בי עמוק – לנסות לעזור על ידי מתן עצה במקום פשוט להציע הקשבה ותשומת לב.

- אמא מיוון.

 

לקוח מתוך הבלוג האמריקאי: http://superprotectivefactor.com

תורגם ע"י: מרב בסר – 'יד ביד להורים'