כיצד עזרתי לבתי להירדם בעצמה

 

cribלאחת האמהות בקבוצות ההמשך (להורים קשובי"ם) יש ילדה בת שנתיים עם קושי גדול בהרדמות לבד. הסיפור הבא מתאר כיצד נעזרה ב'כלים להקשבה' כדי לעזור לבתה.
מאז שמאיה המתוקה שלנו נולדה השכבנו אותה לישון בנוכחותנו הצמודה ובשנתה השניה זה כבר הפך לעול יומיומי על כתפינו... זמן ההרדמות שלה מרגע שסיימנו סיפור ושיר וכו' ועד שנרדמה לגמרי, ארך בין שעה לשעתיים (כל לילה!). בזמן זה היינו צמודים אליה במיטתה בחדר הילדים, ונענים לתביעותיה לליטוף, לשתיית מים ועוד ועוד תוך כדי תחושות קשות מצדנו של משהו שנכפה עלינו בניגוד לרצוננו. השכבה ארוכה זו לוותה בהתעוררויות רבות במהלך הלילה , מלוות בבכי ותובענות.
מאז שנולדה, מאיה מתמודדת עם פרוצדורות רפואיות שונות שמאתגרות את חייה וחיינו מאוד. ואני כאמא שלה הרגשתי שאינני יכולה להעמיד אותה בפני התמודדות ממושכת נוספת שכוללת בכי ממושך ותסכול. לא יכולתי לצפות בה בוכה בכי עז במיטתה וזה היה אחד המכשולים העיקריים בדרך שלי לעבר השינוי שרציתי וידעתי בתוכי כי הוא חיוני לכולנו.
במשך כמה חודשים הקדשתי לנושא זה את זמן ההקשבה שקבלתי בקבוצת ההמשך שבה השתתפתי. ואז הגיע הרגע בו הרגשתי שאנחנו מוכנים לנוע קדימה ולהשיג את השינוי.
אני ובעלי פינינו את כל הערבים שלנו באותו שבוע כדי שנוכל להיות נוכחים שנינו עבור שני הילדים שלנו. לקחנו נשימה עמוקה, התארגנו עם תמיכה ושותפות טלפונית ויצאנו לדרך... סיפרנו לילדים בארוחת הערב שהיום נעשה משהו אחר בזמן שנלך לישון, משהו שיעזור להם להירדם במיטות שלהם בלי שאבא ואמא נשארים בחדר כל הזמן.

התחלנו רצף פעולות חדש בזמן שלאחר המקלחת ולפני הליכה לשינה: התחלנו ב'הקשבה במשחק' (5 דקות עם טיימר, כל הורה עם ילד בנפרד), הקראת סיפור מספר, כיבוי אורות, סיפור בע"פ וארבעה שירים. לאחר מכן חבקנו ונשקנו והכרזנו כי אנו יוצאים מהחדר שלהם אל החדר הסמוך (הסברנו שאנחנו נהיה בחדר ליד ונשמור עליהם משם בזמן שנקפל כביסה).
בערבים הראשונים ההכרזה הזו לא התקבלה בשמחה... (כצפוי) היו הרבה חוסר שקט ויציאות מרובות של מאיה אל החדר הסמוך שבו היינו. בכל פעם ליוינו אותה בחזרה אל המיטה, כיסינו, נשקנו ונפרדנו מחדש, בשקט, בסבלנות ובעקביות.
בחלק מהערבים מאיה הגיבה בבכי והתנגדות לכך שנצא מהחדר. במקרים אלה 'נשארתי קשובה', נשארתי לידה, במרחק שמאפשר לה להמשיך לבכות ולי להיות קרובה מספיק וקשובה, מבלי שהבכי "יעלם". השתמשתי בכמה משפטים קבועים ופשוטים – "אמא אוהבת אותך" , "אמא תמיד שומרת עליך, גם מהחדר השני". בהדרגה הייתי צריכה להגדיל את המרחק בינינו כדי שהבכי ימשיך ויתן פורקן לרגשות הלא נעימים שמתחתיו, עד שהגענו לשלב שהיא לא בוכה כלל כשאני יוצאת מהחדר. היה חשוב לשים לב ל"מרחק הנכון" בו הרגשות עדיין עלו, מאחר ואם הייתי קרובה מדי, מאיה היתה מפסיקה לבכות ודורשת את נוכחותי כדי להירדם.
בתחילת התהליך, עלו בי רגשות רבים – חוסר שקט ופחד - מה עוד יכול לעלות ולהתפרץ? כמה זמן זה ימשך? כמה בכי עוד יבוא? מאד תמכה בי נוכחותו של בעלי בחדר הסמוך, ושל השותפות להקשבה שלי.
לאחר כשבוע, לא היה בכי בזמן ההשכבה אך נותר אי שקט מסוים אצל מאיה. ואז מצאתי שעזר לה שחזרתי רק לפתח החדר ואמרתי משהו שיתן לה בטחון. לאחר מספר ימים ראיתי בעיניה כי היא מרגישה שהמיטה שלה היא מקום בטוח ואהוב ואין לה צורך לצאת מהמיטה.
כיום, חודש לאחר שהתחלנו את התהליך, מאיה נרדמת בשקט וללא תביעות. גם שנת הלילה שלה מאד השתפרה , היא מתעוררת פעם אחת בלילה ומבקשת לשתות מים וחוזרת לישון. ההתעוררות בלילה ובבוקר איננה בבכי כבעבר אלא ברוגע ונועם.
תהליך זה פינה לבעלי ולי זמן איכות משותף בערבים, רווח גדול וחשוב מאד לזוגיות של הורים לשני ילדים צעירים... בנוסף, קבלנו בטחון מחודש ביכולת שלנו כהורים לעשות תהליכים של שינוי. משהו שב והתאזן בחלוקת התפקידים הברורה בינינו, בה אנחנו-ההורים "הגדולים" מנהיגים את ההתנהלות בבית ולא התובענות של הילדים.

בקשר היומיומי עם מאיה אני מרגישה כי עכשיו אני מביטה בה בגאווה, התפעלות ואהבה, כמו בעיניים צלולות. כאילו הוסר מסך ערפל שעמד בינינו וצבע את היחסים בגוונים של כעס, אשמה או נסיון להקל עליה כדי לפצות על הפרוצדורות הרפואיות שהיא נאלצת לעבור.
אני מודה לך רביד מקרב ליבי, (ומקרב שלושה לבבות נוספים) על התמיכה היקרה מכל שאנו וילדנו מקבלים ממך ומהמעגל היקר שמקיף אותך ואת כולנו, ומאפשר לכל הדבר הזה להיות נגיש, רגיש וממשי. תודה לבנות הקבוצה המדהימה שלנו שהם חלק מהמתנה הגדולה הזו.

סיפורה של אמא קשוב"ה