'זמן שלנו' בבוקר עוזר לצאת מהבית בחיוך

 

בקרים מתישים!!
הבקרים לפני יציאה לבית ספר היו הכי נוראיים. כאשר הילדות שלי היו קטנות והייתי איתן ימים שלמים, רק רציתי שילכו כבר לבית ספר.
אם רק הייתי יודעת מה מחכה לי...
הבקרים היו כל כך איומים שכל יום כזה השאיר בי צלקת רגשית. אף אחד לא רוצה שידחקו בו כל בוקר ושיתוף הפעולה היה אפסי.
כשהייתי אומרת: "בבקשה תצחצחי שיניים".
התשובה שקיבלתי היתה:"אני לא הולכת לבית ספר!". "אני לא מצחצחת שיניים!".
אמרתי את כל מה שלא אמורים להגיד:"אם את לא תצחצחי שיניים, אז...". "כולם הולכים לבית ספר עכשיו. לא רוצה לשמוע עוד מילה על זה!"
יכולתי לשמוע את אמא שלי מדברת מגרוני. התחשק לי להקיא. מה אני עושה?
לאחר שניסיתי כל איום ועונש שיכולתי לחשוב עליהם, התחלתי להשתמש בכלים של גישת הורות קשוב"ה. בשלב הזה ידעתי שאני מתחברת לגישה הזו באופן כל כך עמוק. אם הגישה הזו יכולה לעזור לי עם הבקרים שלי, אני מוכנה לאכול, לנשום ולישון אותה. והיא אכן עזרה!
התחלנו לקום 30 דקות מוקדם יותר כדי לשחק!! אני מתכוונת ממש לשחק. התחלנו עם זמן שלנו. בעלי ואני התחלפנו בבקרים כך שכל ילדה תוכל לבלות עם כל הורה. עשינו זאת למשך 20 דקות, אחרי ארוחת בוקר ולפני שביקשנו מהן להתחיל ברשימת ה"מטלות" שצריכות להיעשות לפני בית ספר. וזה עבד!! הן ממש צחצחו שיניים בלי שאצטרך לאיים עליהן. הן אפילו סידרו את המיטות ללא עזרתי. זה היה מדהים. הדקות המעטות האלו שבילינו יחד 'מילאו את הכוס' שלהן באהבה ותשומת לב.
עכשיו הוספנו גם הקשבה במשחק. ואנחנו מתעוררים מוקדם יותר כדי לעשות את זה. זה דורש זמן ומאמץ, אבל התמורה כל כך גדולה.
20 דקות בבוקר נתנו לי שעות של שלווה ואהבה.

כשאת בוכה את כן יפה!

 

הנה אנקדוטה של אמא שהתמודדה עם בתה שנעלבה מחברתה בגן

קמנו בבוקר והתארגנו כולנו להתחיל את היום. בשגרת הבוקר, אחרי שרוני מתלבשת ואוכלת ארוחת בוקר היא עולה לצחצח שיניים בעזרתי. בימים האחרונים היא החלה לעשות תסרוקות מול המראה לפני צחצוח השינייים.

באותו בוקר היה לנו קצת יותר זמן מהרגיל. קיץ, לא חייבים להגיע בדיוק בזמן לקייטנה ואני באותו בוקר התחלתי לעבוד יותר מאוחר, כך שהיה יותר זמן.

רוני הייתה כמה דקות ארוכות מול המראה מסתרקת, עושה תסרוקת ומפרקת וכך שוב ושוב עד שהתחילה לבכות בכי גדול. התקרבתי אליה והיא עומדת מול המראה ואומרת "אוף, לא יוצאת לי שום תסרוקת, הכל מכוער, אני שונאת את זה". ליטפתי את ראשה ואמרתי לה שזה מעצבן שלא יוצאת התסרוקת שאנחנו רוצים, אבל אני אוהבת את התסרוקות שלה והיא גם יכולה לא לעשות שום תסרוקת הבוקר. היא המשיכה לבכות עוד ועוד ואחרי שסיימה את הבכי הגדול אמרה " דנה מהגן אומרת לי שהקוקו שלי בצד מכוער, שאני מכוערת, שכל פעם אני מגיעה לגן עם תסרוקת מוזרה". ישבתי מולה, הבטתי בעיניה הגדולות והיפות ואמרתי לה "רוני, זה באמת מעליב מה שדנה אמרה, אבל תזכרי שאת יכולה לעשות איזה תסרוקת שאת רוצה, לא כולם חושבים אותו דבר וחשוב שתמשיכי לעשות את מה שאת אוהבת. אבא ואני מאוד אוהבים אותך ואת התסרוקות שלך. את מיוחדת וחכמה ותמשיכי להאמין במי שאת".

הזכרתי לה את הגלימה הדמיונית שלה ששומרת עליה ונותנת לה כוח לעשות דברים שהיא אוהבת. היא נרגעה, חייכה אלי והסכימה שאצחצח לה שיניים". כשהגענו לגן היא יצאה מהאוטו בחיוך ונפרדה בנשיקה וחיבוק.

יומיים אחר כך כשרוני חזרה הביתה היא אמרה לי, "אמא, את יודעת מה קרה עם דנה היום?". "מה ? שאלתי "דנה אמרה לי שוב שהקוקו שלי מכוער" ואני אמרתי לה "דנה תצחקי, תצחקי, אני אעשה את הקוקו איך שאני אוהבת". הסתכלתי עליה באהבה גדולה ואמרתי לה "רוני, אני אוהבת אותך וגאה בך כל כך".

baby-feet

איך עזרתי לתינוק שלי לישון שנת צהריים

לאבישי שלי בן השישה חודשים היה קשה תמיד ללכת לישון צהריים.

הקשיים פחתו והוא נעשה גמיש יותר סביב ההליכה לישון מהרגע שהתחלנו ב'השארות קשובה'.בחודשים הראשונים אבישי נרדם די בקלות בהנקה או כשהוא מנשא. אבל, ברגע שניסיתי להשכיב אותו על ידי או להוציא אותו מהמנשא, הוא התעורר מייד והתחיל לבכות. גם בזמנים בהם היה עייף וניסיתי להרדים אותו ללא הנקה, הוא היה נשאר ער או מתחיל לבכות. זה מאוד בלבל אותי וגרם לי לחשוב "טוב, אולי הוא עוד רעב וצריך לינוק" או "הוא פשוט זקוק לחום ולקרבה שהוא מקבל במנשא".

למרות שעשיתי הרבה 'השארות קשובה' עם ילדים בעבר (כמבוגר נוכח, לא כהורה) , היה לי מאוד קשה לשמוע את אבישי בוכה כך. דאגתי שהוא מרגיש בודד, לא מובן, ונטוש – אפילו נבגד. באחת מהפעמים שהקשיבו לי (בזמן 'שותפות בהקשבה') יכולתי לעבוד על זכרונות ילדות שבהם הרגשתי בודדה ולא מובנת ולפתע היתה לי הארה פתאומית: כאשר אני הרגשתי כך בתור ילדה, אף אחד לא היה שם לתת לי תשומת לב אוהבת ומעודדת. במילים אחרות, אלו היו זמנים קשים בהם הייתי לגמרי לבד (מעשית או מטפורית), ללא מישהו שיתן לי תשומת לב מתחשבת. זה נשמע מובן מאליו אבל בשבילי זה היה רגע משמעותי של גילוי שאפשר לי להקשיב לאבישי בוכה. דאגתי פחות מהאפשרות שאני עושה טעות ושאני לא לא קוראת נכון את הסימנים שהוא משדר - למשל, להקשיב לבכי שלו כשהוא בעצם רוצה החלפת חיתול – מאחר והרגשתי בטוחה שהוא מבין שאני שם בשבילו, אוהבת אותו, מחויבת להתרכז בו.
עם ההסתכלות החדשה הזו, הצלחתי להקשיב יותר לאבישי כאשר היה עייף. מספר פעמים השכבתי אותו והקשבתי לו בוכה (ולפעמים כועס) עד שהוא הגיע לרגע בו הוא הפסיק לבכות ונרדם. בהתחלה זה דרש 45-60 דקות של הקשבה פעילה, ועם הזמן פרקי הזמן התקצרו (לעיתם 5-10 דקות). בזמני ה'השארות קשובה' האלו, לעיתים אבישי היה באמצע בכי ומשהו בחדר תפס את עינו (או את תשומת ליבו) והוא התחיל לחייך ולצחקק... ואז חזר לבכות לזמן קצר. בפעמים אחרות הוא בכה זמן מה ואז הראה סימנים ברורים של רצון לינוק . למרות שלא הייתי בטוחה באותם פעמים אם עליי להמשיך להקשיב או להניק, בדרך כלל נתתי לו לינוק (אולי הבכי העז השאיר אותו רעב?!).

אמא שלי שמכירה את גישת הורות קשוב"ה לעומק נשארה איתנו לעיתים והציעה עוד תשומת לב ותמיכה כשהוא בכה. (ברור לי שזו מתנה – לקבל תמיכה לעצמך בזמן שאתה מקשיב לילד שלך בוכה).
כמה דברים שהשתנו בתקופה הזו אצל אבישי:
• דבר ראשון הוא הצליח להירדם לשנת צהריים בלי שאחזיק אותו על הידיים! (הוא עדיין נרדם לפעמים בזמן הנקה אבל מה ששונה עכשיו הוא שאפשר להניח אותו במיטה והוא ממשיך לישון).
• שנית, הוא התחיל לישון פרקי זמן ארוכים יותר. במקום לישון 15-20 דקות הוא ישן בין 45 דקות עד שעתיים.
• שלישית, מאחר והיה עלי לחזור לעבודה, אבישי הסתגל מצוין לכך שיש אנשים אחרים שמשכיבים אותו לישון. יש לי מספר בייביסיטריות שעוזרות לי בשמירה על אבישי, אמי ואני לימדנו אותן כיצד לעשות 'השארות קשובה' בעיקר סביב שינת צהריים. שתיים מהן מיישמות את זה בהצלחה ואבישי נרדם כשהוא איתן אחרי מספר דקות בכי מועטות.
בכל מקרה, ברור לי שלאבישי (ולי) יד עוד עבודה מאחר וברור שיש לו עוד רגשות סביב השינה... או רגשות לגבי דברים אחרים שצפים כאשר הוא עייף... אבל רציתי לשתף בהתקדמות שלי איתו.

הקשבה במשחק במרפאה לפני חיסון שפעת

היום לקחתי את הילדים לקבל חיסוני שפעת. בזמן שהמתנו לתורנו, רועי בן החמש שאל אותי המון שאלות על הזריקה וכמה היא כואבת. ניסיתי להדגים לו באמצעות צביטה קלה על היד שלו כמה כואב זה יהיה והוא ניסה לצבוט אותי חזרה בעליזות. הגבתי עם "אייי" מוגזם שהצחיק אותו מאוד. מכאן התפתח משחק משעשע בו הוא מנסה לצבוט אותי ואני מגיבה כאילו הכאב הוא בלתי נסבל – בפרצופים "מלאי סבל" ובקריאות כאב.

כמו תמיד ב'הקשבה במשחק' ניסיתי לקחת את התפקיד של החלשה, החוששת, זו שמפחדת מה"זריקות" שהוא חילק לי. הוא צחק עוד ועוד ושחרר את המתח הרב סביב מה שעומד לקרות. הרגשנו מחוברים ועליזים וחיכינו כולנו לתורנו.
בכסא מולנו ישב ילד כבן שש, שבכה וצעק. כאשר הגיע תורו והאחות התקרבה אליו, הוא החל לזעוק וניסה להימלט מידיה של אימו. אמא שלו ניסתה באותו זמן לשכנע אותו שהזריקה אינה כואבת כלל. לאחר מספר דקות של מאבק האם אחזה בו בכוח והוא קבל את הזריקה כשהוא בוכה בכל כוחו.
אני ישבתי בכסא ממול כדי לקבל את הזריקה. אחת האחיות בקשה מהילדים שלי לעבור לצד השני של החדר כדי שהיא תוכל לעבור ביתר קלות. הם ניגשו לצד השני והאחות המופתעת אמרה כמה "נעים שהם משתפים פעולה כך". ואני חשבתי לעצמי שילדים שמרגישים מחוברים ורגועים יכולים להקשיב ולשתף פעולה ללא קושי...
לאחר שאני קיבלתי את הזריקה, החלפנו מקומות ורועי ונוגה קבלו את הזריקה כל אחד בתורו. הם ישבו רגועים, התלוננו מעט על הכאב ברגע הזריקה ובזה זה נגמר.
כעת נכנסו לחדר אמא עם ילד כבן שנתיים, מלווה בסבא וסבתא. הילד בכה מאוד והשתולל בידיהם. בדיוק הגיע תורה של מאיה שלי בת השנתיים לקבל את הזריקה. החזקתי אותה על ברכיי, הסברתי לה מה עומד לקרות ושהזריקה תכאב אבל לזמן קצר. היא קבלה את הזריקה ופרצה בבכי. הקשבתי לה וחזרתי בנימה רגועה על כך שזה אכן כואב אבל יכאב פחות תוך זמן קצר. לאחר בכי שנמשך דקות בודדות היא ירדה מברכיי והצטרפה לאחיה כאילו דבר לא קרה. כל התהליך היה רגוע ושונה מאוד ממה שקרה בכסא הסמוך לנו.
נוגה בת השמונה גם שמה לב ושאלה אותי:" אמא, איך זה שאפילו ילדים הגדולים מרועי ומאיה מתנהגים כך?" זה הוביל אותי לחשוב שאני מודה על כך שיש לי את כלי ההקשבה בחיי ובהורות שלי. מאחר וילדים שמקבלים הזדמנות לשחרר את הפחד והמתח סביב חוויה מאיימת, ילדים שיכולים לבכות כאשר כואב להם ויש מישהו שיקשיב להם – אלו הילדים שיפתחו אמון באנשים אחרים ויוכלו להתמודד עם מצבים מאתגרים בעתיד.

מסיבת יומולדת – דמעות וחיוכים

 

אני רוצה לחלוק איתכם את החוויה שהייתה לנו היום. חגגנו לשירלי יומולדת 6. הזמנו רק 6 ילדים - שלא יהיה יותר מדי. היא נורא התרגשה - שמחה, חיכתה, רצה, קפצה. באיזשהו שלב באו מספיק ילדים והם שיחקו זה עם זה ולא הקשיבו לה. אחר כך הם נכנסו לבריכה בלי שהיא הרשתה להם. הם השפריצו מים והיא לא רצתה להיכנס לשם.
שירלי פרצה בבכי תמרורים, עם דמעות, עם צעקות של "לא רוצה", "הם לא מקשיבים לי", "הם לא משחקים איתי" וכו'
אני רוצה להגיד שלפני הקורס לא יכולתי להתמודד עם זה. פשוט לא ידעתי מה עושים במצב הזה. זה יומולדת שלך, מה אני אמורה לעשות עם הבכי הזה עכשין? עושים את זה בשבילך, זה הילדים שאת הזמנת, מה הבעיה?
זה שידעתי בדיוק מה היא צריכה, וזה שבעלי תמך בי וגיבה אותי , וזה שידעתי גם שזה ייגמר ,ושזה טוב ובריא - כל אלה נתנו לנו כוח לשרוד את התפרצות הזעם שלה.
אחרי בכי ארוך מאוד (באמצע מסיבה, עם הורים זרים וילדים משתוללים בכל הבית), שירלי הייתה מסוגלת להמשיך במסיבה ולהנות. היא נרגעה ונכנסה לבריכה. היא שיחקה יפה שעתיים עם כולם - בלי בכי או צעקות או מריבות.
והיא אמרה בסוף שהיה לה כיף ושזה היום הכי מאושר בחייה.
:)
תודה רבה לך רביד
את הפכת את העולם לטוב יותר לי ולמשפחה שלי

איב וקאלוק, חיפה